יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

להיות מאושר


להיות מאושר

אתה חושב שבשביל שתהיה מאושר צריך לקרות משהו מיוחד..?
אתה שוכח דבר אחד
אלוהים הוא כידוע המנכ"ל הגדול
הוא הממציא ההוגה, האחראי לכול
במפעל החיים
שבו אנו חיים
היכן שמיצרים אורות כל כך יפים
ומחברים בין נשמות ובין גופים.
במפעל הזה הסטנדרטים הכי גבוהים,
יש מיון ובדיקות ובחינות חמורות, לכל הכלים ולכל האורות
שוב ושוב עוברים על החלקים וכל פרטים הקטנים
כדי שיעמדו בכל התקנים ובכל המסננים
זאת ידעו כל ילד וילדה שיש הקפדה
 אין נשמה שנמצאת כאן בטעות כי אם מוצאים ממצאים של חוסר שלמות ואפילו פחות,
אז לא מאפשרים לאור לצאת אל האור ואל עולמינו לנחות
ולנשמה אין ברירה ותצטרך לחכות לגוף אחר שבתור. כאן אין הנחות.
כל הנשמות טהורות
כל הנשמות מאירות
כל הנשמות יפות וזכות
וחלקן צריכות לחכות.
אז רגע לפני שמוסרים
את התינוק לידי ההורים
אלוהים בעצמו מלטף מתבונן מקשיב וממשש מכף רגל עד ראש
וכשרואה הבורא שאין מה לחשוש,
אז ביד חזקה ורכה וזרוע נטויה הוא לוקח את החותמת האלוהית שלו וחותם בעור הרך
וגם נותן נשיקה באור מבורך, מחייך הוא ושר-
מ א ו ש ר !!

כן
מאושר למשלוח  
מאושר להיות קיים
מאושר הוא לשמוח
מאושר להיות אדם
מאושר לחייך ולהתהלך
כבן מלך על פני האדמה
מאושר להיות הכלי של זו הנשמה
מאושר !
והתינוק הנולד גדל לילד שלפעמים שוכח
 שהוא מאושר
וגדל לנער שלפעמים שוכח
שאלוהים בעצמו נתן את האישור
אלוהים בעצמו חתם בכתב ברור.
וגדל לגבר שלפעמים שוכח
שאלוהים בעצמו אותו הזמין!
וגדל לאדם שלפעמים שוכח ואינו מאמין 
שאלוהים מאמין בו
ואלוהים בורא עולם יוצר אור וחושך וכל הימים
בעצמו אוהב אותו בכל הזמנים.
ואלוהים בעצמו מביט בו במראה ורואה אותו יפה וחכם ומוכשר.
אז אל תשכח ילדי את שאתה, 
מאושר !

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

בעלי צריך לשתף אותי יותר



זו הכותרת של הבלוג, אם כי מדובר בבעלה. לא בבעלי. בתחילת דרכי כמאפשרת , חשבתי שלא אוכל לאפשר אנשים שמצבם שונה ממצבי, כיוון שלא אוכל להבין אותם ולהזדהות עם מצבם. די מהר הבנתי שאם אדבק בכלל הזה אוכל לאפשר רק את עצמי :)  במקביל הראה לי הניסיון שאני יכולה לאפשר כל אדם, אם רק אקשיב לו ואשים לב מתי הוא מאמין למחשבה שמתווכחת עם המציאות ואם הוא מוכן להיפתח אל עצמו ולפגוש את השפעת האמונה על איכות חייו.
ברכה היא מה שקוראים חרדית אלגנטית. מטופחת, בקיאה ברזי העולם המודרני והז'רגון החילוני. נפגשתי אתה כדי לעבור ראיון קבלה לפרויקט שסקרן אותי להשתתף בו.
ואז הגיעה השאלה הידועה, ממה את מתפרנסת. הסברתי שאני מנחה אנשים בשיטת מודעות מסוימת. "מה עושים בשיטה הזאת" הסתקרנה קלות. לומדים לאהוב מה שיש, חייכתי. "אה זה כמו ביהדות שאנחנו אומרים הכל לטובה". כן, אישרתי. רק שכשאומרים הכול לטובה מתכוונים בדיעבד, או לעתיד. כאן אנחנו מדברים על זה שכרגע טוב.."הכול מאת ה'..זה ממש היהדות".
הסכמתי. אמרתי שזה מאד מתחבר עם היהדות ועם מה שלימדו אותנו חז"ל, כמו למשל "הפוסל במומו פוסל". אם כי, ציינתי, שכשאני למדתי את הביטוי הזה, התלוותה לביטוי נימה של תוכחה בצירוף תנועת היד נונונו- דע לך שאין מה לפסול אחרים, כי אתה בעצמך יש לך את זה ולכן היזהר והישמר מכך.
אולם כאן בשיטה הזאת אנחנו מוזמנים לפסול ולשפוט את האחר, למה? כי ממילא אנחנו עושים את זה... ברכה נעה באי- נוחות על מושבה. ניכר היה שאינה נלהבת מההזמנה לשפוט את האחר.
הסברתי. בעזרת הפעולה הזאת של לפסול את האחר ואח"כ לחקור את המחשבות האלה, אני לומדת על עצמי, האחר מהווה בשבילי מראה, למה אני רוצה לשפר בי. שיתפתי אותה על כך שתמיד הייתי מצרה על בני-זוג קמצנים, והנה השבוע מצאתי את עצמי מתקמצנת בגדול על עצמי ומונעת מעצמי קנייה של חולצה שהיה ברור שנועדה בשבילי.. רק לא בשביל הארנק שלי.. בהשפלה רבה חזרתי לחנות להתעניין אם החולצה עדיין נמצאת והסתבר א- שלא. ב-שיש רק אחת כזאת בישראל..מי קמצן, מי?
אנחנו שופטים את האחר, אך לא בפניו, אלא על הניר. מורידים את כל המחשבות על הניר ואחר כך לוקחים מחשבה אחרי מחשבה, מסתכלים על המחשבות שיוצרות אצלנו מתח ומבררים אם הם במציאות או לא.  אז אם יש לך איזה בעיה עם מישהו, למשל בעלך, הצעתי, "עם בעלי היחסים מושלמים" היא מיהרה לציין , או עם הילדים או השכנה או ציבור מסוים המשכתי..ואז בלי להתכוון, כפי שהעידה לאחר- מכן, ברכה התחילה לספר על אירוע שקרה עם בעלה לפני מ"ס ימים כשחזר מפגישה מסוימת ולא שיתף אותה בפרטי הפגישה. זה מאד הפתיע ואכזב אותה שלא שיתף.
בעלך צריך לשתף אותך יותר. האם זאת האמת? התחלתי בחקירה
"תלוי.. לפעמים הוא .." כאן עצרתי אותה, העניין בשיטה הזאת שיש רק 2 אפשרויות כן או לא.
כן.
בעלך צריך לשתף אותך יותר. האם את יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת?
בוודאות? לא
מה קורה לך כשאת מאמינה למחשבה הזאת שהוא צריך לשתף אותך יותר?.
"אני מכבדת אותו, מנסה להבין אותו , למה הוא לא משתף, אני משתדלת לעבוד עם תורת המידות , אני מאד דתייה, אולי הוא עייף.." שאלתי שוב, מה קורה אצלך במערכת שלך כשאת מאמינה למחשבה שהוא צריך לשתף אותך יותר והוא משתף אותך כמו שהוא משתף.
"אני מתעצבנת" (השבח לאל, חשבתי לעצמי )איך את מתייחסת אליו כשאת מאמינה למחשבה?
"אני מתרחקת ממנו. מאבדת אמון, כועסת עליו." פתאום היא הסתכלה עליי ותמהה "אני לא מאמינה שאני מספרת לך דברים כאלה.. אני לא מדברת עם אף אחד על זה..תראי , אם אני נותנת עצות לילדים שלי אני לא מצפה שישתפו אותי אם השתמשו בעצה ואיך היה להם.. בשבילם אני בנתינה בלי ציפייה. עם בעלי אני מצפה שאם אני נותנת לו עצה ומעורבת בדברים, אז גם שיספר לי איך היה לו.. אני לא מאמינה שאני מספרת לך..תמשיכי, תמשיכי  לשאול" חזרה ואמרה..
אמרתי לה שאני קוראת לתהליך הזה "חזרה בתשובה"
ברכה זקפה גבות.  במקום שנפגשנו בדיוק על זה חוששים להצהיר בפומבי :)
אני זורקת לך חכה עם שאלות, את נכנסת פנימה וחוזרת עם תשובה. האם המחשבה הזאת ,שהוא צריך לשתף אותך יותר , מוסיפה לך מתח או שלווה? "מתח" ואיפה את מרגישה את המתח הזה בגוף? ברכה הצביעה על כל הגוף "בכל הגוף".
ועכשיו דמייני שהמחשבה היא כמו בגד, כרגע ראית מה קורה כשאת לובשת את הבגד שנקרא- הוא צריך לשתף אותי יותר, ראית שזה מעצבן ומביא לך מתח וריחוק. עכשיו לרגע אחד תדמייני שאת שמה את הבגד בצד ואת בלעדיו, יושבת פה במשרד, בלי המחשבה שבעלך צריך לשתף אותך יותר. מי את בלי המחשבה?
"מרגישה טוב", היא חייכה. "הכול בסדר".
והוא חוזר הביתה, ומשתף אותך באותה מידת שיתוף ואת בלי המחשבה שהוא צריך לשתף אותך יותר. איך את שם מולו?
"אוהבת אותו, רגועה ..זה ממש טוב מה שאת עושה.."
וכך המשכנו להיפוכים ושם היא מצאה, איפה היא לא משתפת אותו במה שעובר עליה,  ובתיק שהיא תופרת לו בזמן שהוא לא משתף אותה כמו שהיא מצפה.. איפה היא צריכה לשתף אותו יותר. ראינו גם איפה הוא לא צריך לשתף אותה יותר ופה היא גילתה למרבה הפתעתה, שבאמת הדברים לא כל-כך מעניינים אותה.. ורק מעניין אותה תשומת-הלב שלו, התודה שלו על שעזרה לו בדרך.. כשהגענו להיפוך של אני צריכה לשתף את עצמי יותר, בדיוק  נשמעה דפיקה  בדלת ומישהי נכנסה בהתנצלות והסבירה שיש לה תור לראיון והיא מחכה כבר המון זמן.. ברכה ואני צחקנו מהתזכורת הזאת.. שהרי גם אני באתי לראיון .. "יכולתי להמשיך אתך ככה עוד הרבה זמן..  את ממש טובה בזה, יש לך קליניקה?"
אמרתי שאשמח אם היא תשלח לי לקוחות, כי בתחום של השיווק אני מאותגרת מאד. ואז היא אמרה לי,"אולי את לא מעריכה את עצמך מספיק, כמו שלא קנית לעצמך את החולצה ההיא.."
עלתה עליי..
ומה אתם אומרים? אשמח לקבל תגובות, יומקסים! בתגל

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

אני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי. (חקירה עם לקוחה קשה -אני)


אז לפני כשבועיים התחלתי להעלות את המחשבות שלי לבלוג, וזו כמעט פעם ראשונה שמילים כתובות שלי, מקבלות כתובת ומופיעות בפרהסיה. אחרי כ"כ הרבה שנים של מחשבות בעד ונגד כתיבת בלוג. עכשיו יש. ורק זה לבדו הספיק לי. ושלחתי לכמה חברים את כתובת הבלוג שאם ירצו וזה מתאים ובזמנם החופשי יוכלו להיכנס, לעיין , אולי להגיב, אולי אפילו ימצאו בזה איזו תרומה למסע שלהם..אולי.
ופתאום אני מקבלת תגובות מאנשים אחרים, שלא שלחתי להם את כתובת הבלוג. אמנם תגובות מרגשות ואוהדות. אולם אותי זה הפתיע...רגע מה קורה פה.. החיבורים שלי מוצאים לעצמם את דרכם, מחליטים לבדם למי להתחבר ואני לא שולטת בזה?!
... ואז התחילו המחשבות המלחיצות להגיע. קודם כל , מי קיבל? אולי זה אנשים שבכלל לא מעוניינים בזה וזה מציק להם שאני מציפה אותם במחשבות שלי . יש בזה ממש כפיה מצידי לשים להם את עצמי ככה מול הפרצוף שלהם ואני לא רוצה להטריד ולא לפגוע.
ומנגד התחיל חשד אחר, שמא הדברים יגיעו ל"אדם הלא נכון" למישהו שלא מכיר אותי והוא יפיץ את דבריי לשווא..ומה על שמירת זכויות היוצרים של היוצרת? כאן אני לא רוצה להיפגע.
הנה כי כן מופיע הלחץ במלוא הדרו.. בא לבקר בערב שבת קודש של חודש חשוון. קבלו אותו בבקשה במחיאות כפיים סוערות!
מה אני יכולה לעשות? כמובן לראות זאת כהזדמנות לעשות חקירה לאור יום, על האמונה-.
אני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי.
1-האם זאת האמת שאני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי?
כן
2-האם אני יכולה לדעת בוודאות שאני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי?
לא.
3-מה קורה לי , איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבה?
אני מרגישה אי נעימות גדולה מפני אנשים שהבלוג מגיע אליהם בלי שביקשו. אני מרגישה ממש כיווץ ומעיכה בסרעפת, בושה על שאני לא שולטת בתפוצה שלי.. אני נכנסת למחשבות שלהם, בטוחה שהם שופטים אותי וחושבים עליי מחשבות רעות, שאני מכריחה אותם לבוא ולקרוא את מה שכתבתי, כמעט אונסת אותם לבוא ולהציץ לי.. אני מרגישה שכך בדיוק אני האישה שאני לא רוצה להיות, אני בדיוק כמו כל הסוקרים/המתרימים , אלו שמתקשרים אליך הביתה בלי שהזמנת..
זה משתק אותי. אני מפחדת עכשיו להמשיך לכתוב בבלוג, שמא כל פעם שאני מעלה דברים בבלוג שוב אתפרץ לדלת פתוחה ואגיע למקום שלא הוזמנתי אליו ואתקבל במבט צונן, כועס, מזלזל, מאוכזב וכן הלאה.
מתי בפעם הראשונה חשבתי את המחשבה הזאת "אני צריכה שתהיה לי שליטה על הבלוג (על מה שאני מפרסמת)"
כשהתחלתי להופיע לפני למעלה מ10 שנים והייתי חושבת את מי להזמין למופע.. הייתי עסוקה במחשבות אם ההוא יאהב, האם לזאת ההופעה שלי מתאימה ומיעטתי בכלל בפרסום. אהבתי להופיע לפני קהל שאיני מכירה, אך היה בזה אתגר גדול יותר להופיע מול מי שאני מכירה. מצד אחד, מי שיש לי איתו מערכת יחסים גם מחוץ לאולם, הופך להיות חשוד. חשוד שמא הוא ביקורתי הרבה יותר מכול אדם אחר. חשוד שמא הוא משווה את בתגל "המופיעה" למי שהוא מכיר כאדם.. להופיע מול אנשים קרובים נכרך בחבילה אמביוולנטית של כמיהה ופחד. כשהופעתי מול קהל לא מוכר הייתי חופשייה יותר ופחות נרגשת. אולם כשהופעתי מול קהל מוכר שהערכתי או אהבתי זה הוסיף לי טעם חגיגי להופעה ומין התלהבות פנימית של ילדה הרוצה לשמח ומחכה לאישור ועידוד מהוריה.
נזכרת שהייתי קטנה ציירתי בעונג על כל דבר שראו עיניי. בעיקר קירות ,צעצועים, מחברות של אחיי הגדולים וחפצים בבית. הכי נורא שציירתי על הפסנתר. חרטתי עליו פרצופים. אני זוכרת את הכעס הגדול. נתפסתי. הנה עברתי כל גבול. ציירתי על החפץ הכי קדוש בבית. פגעתי וחיללתי אותו. איך עשיתי זאת? כמו לא שלטתי על מעשיי. היד הלכה מעצמה וציירה. (גם כשבגרתי וגרתי בדירות שכורות הקפדתי לגור בדירות מטות לנפול שאוכל לצייר עליהם כאוות נפשי מבלי שמישהו יוטרד מכך). למה ציירתי על הפסנתר, זה לא אני..זו היד שלי..אולי חשבתי שככה הפסנתר יהיה מקושט, אולי רציתי להטביע את חותמי על הפסנתר הזה שאיני יודעת לנגן עליו.. אולי.. בכל אופן שום תירוץ לא מקובל. אני אשמה. העובדה היא שלא שלטתי על עצמי .פגמתי. הרסתי . ונשארה הבושה הצורבת והעצב על שציערתי את אמא כל-כך. תחושה חזקה שאני לא בסדר. וגם שמשהו לא בסדר בי...כי איך יכולתי לעשות דבר כל-כך נוראי כמו לצייר על הפסנתר. מי מצייר על פסנתר??
איך הגעתי לסיפור הפסנתר? מזה ששאלתי את עצמי מתי הייתה הפעם הראשונה שחשבתי את המחשבה שאני צריכה לשלוט על רשימת התפוצה שלי.
.המסקנה שנבעה מסיפור הפסנתר היא שאני צריכה לשלוט במעשיי , בגבולות היצירה שלי.. נוצר שם כעס ואשמה כלפי המעשה שסיפק הנאה גדולה, עד לאותו רגע בו הפך למחדל נוראי, דבר שאין לעשותו.
דומה למה שקורה עכשיו כי כנראה כן איזה אצבע אחת שלי לחצה על איזה כפתור במחשב שגורם לכך שהבלוג שלי יחצה גבולות. רק שבשלב זה של חיי ,איני יודעת באיזה כפתור מדובר ומה עליי לעשות כדי שזה לא יקרה.
איזו תחושה המחשבה אני צריכה שתהיה לי שליטה מוסיפה לי? מתח עושה אותי לחוצה ומכווצת ,מפחדת ושוב אני מרגישה טיפשה..שוב אני עושה נזק, קורה משהו בגללי שאני לא מודעת עליו..
של מי הביזנס לאן הבלוג שלי מגיע.. כנראה של אלוהים.
רואה כמה אני נאחזת בצירוף המילים "הבלוג שלי" זה שלי..האם זה שלי? אני כתבתי וכותבת את המילים האלה שנובעות מתוכי, אולם, האם הם באמת שלי..? האם יש משהו בעולם הזה שהוא שלי בכלל..? אולי רק השאיפה הזאת שאני שואפת, אולי רק היא שלי ..לרגע אחד..והנה גם היא כבר ננשפת החוצה.
זוכרת כשעזבתי את הדירה וכל הדברים שהיו "שלי" מצאו את דרכם לאנשים שבאו לקחת מבפנים מבחוץ. ומה שלא נלקח בהסכמתי, נלקח בלי רשותי. מחשב נייד, פספורט, דברים שהם מאד "שלי" ועכשיו אני גרה בדירה של חברה. אין לי דירה משלי..אין לי גבר משלי אין לי ילדים שלי.. ואם היו, האם הם היו שלי?
האם זה שהם יוצאים מתוך רחמי הופכים אותם לשלי?
ומה זה עושה לי ה"שלי" הזה? זה עושה שאני צריכה לשמור עליו "טוב טוב" שלא יאבד למשל. לשמור על הגבולות. ועולה כאב על דברים שאיבדתי בתור ילדה וכבר אז סיכמתי עם עצמי שאני לא רוצה שיהיו לי דברים שלי. כי אני מאבדת אותם. ולאבד אותם זה כל-כך כואב ומביא בושה "איך לא שמרת על זה" .ואולי לכן אני לא מביאה לעולם ילדים "שלי". שלא אצטרך לכבול את עצמי בכבלי שמירה שלא אאבדם.
ומה הם המילים שלי שאני יוצרת, אם לא "ילדים" שלי והנה הפחד לאבד אותם ולצידו גם הרצון שיעופו, יקבלו עצמאות וימצאו את דרכם הנכונה..
אני צריכה שהדברים שאני כותבת יגיעו לחוף מבטחים. שיכבדו את זכויות היוצרת.
מה אני לא יכולה לראות כשאני מאמינה למחשבה שאני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי.
אני לא יכולה לראות את האפשרות שהיקום הוא מקום ידידותי , אני לא יכולה לסמוך על אלוהים ושהכול לטובה, אני לא יכולה לראות את זה שעד עכשיו, אף אחד לא התלונן ו/או ביקש שאחדל מלשלוח לו. אני לא יכולה לראות את זה שרב הסיכויים שהדברים מגיעים לאנשים בוגרים שמסוגלים גם להגיד שאינם רוצים לקבל את הבלוג אם אינם רוצים.
עולה לי גם זיכרון של תערוכה שעשיתי ופחדתי להשאיר את המוצגים לבד.. רציתי להשאיר רשמקול שיקליט את מה שאנשים שנכנסים לתערוכה אומרים.. וגם את התחושה ההפוכה שהרגשתי אחרי שסיימתי להכין עבודה והיא נשארה תלויה. כאילו שחררתי אותה, היא כבר "ילדה גדולה" ואינה צריכה את התיווך שלי.
ועוד זיכרון של תלמידים שלי, רגע לפני שהם עולים לבמה, אחרי כל החזרות שעשינו, אני בתחושה של שחרור חבל הטבור.. מרגע זה ההצגה שלהם ..זה כבר לא בידיים שלי (בשלב זה אני שולית וכבר לא הכותבת, הבמאית, זה כבר לא "שלי") בכל יצירה יש תהליך של היקשרות , אחיזה ושחרור, פרידה. וכמה פעמים מהפחד להיפרד, לאבד, לא נוצרת יצירה..אם ממילא סופו להיעלם ..למה ליצור אותו מלכתחילה.
אני תוהה אם אח שלי לא היה נעלם לי בשלב כזה מוקדם בחיים שלי, האם המחשבות שלי היו שונות? האם הייתי קלה יותר ליצור מערכת יחסים, להביא ילדים לעולם, האם הייתי מוכנה יותר לשחרר שליטה..
האם אי פעם אוכל להשתחרר מהחיבור הזה שבכל לידה אני רואה מוות? שבכל ילד אני רואה חיל ובכל חיל אני רואה אסון?. בייחוד אם הוא חייל נאה ונהדר כל-כך כמו שהיה אח שלי.
כך שלפחד וללחץ יש סיבות מצוינות להתקיים והוכחות טובות מאד שהם יכולים להתרווח במקום מרבצם ושהם פה כדי להישאר. כל עוד לא אחקור את ערימת המחשבות שהתאספה כאן.
ככה זה כשמתחילים לנקות, מגלים שיש הרבה יותר 'עבודה' ממה שחשבנו בהתחלה..
לכל מחשבה, אצטרך להקדיש חקירה נפרדת.
4-מי אהיה בלי המחשבה- אני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי
סומכת על היקום, סומכת על הנמענים שיעדכנו אותי באם הבלוג מגיע עליהם ואינם חפצים בו , משוחררת להמשיך לכתוב ולהעלות לבלוג. נושמת מלא החזה. בלי המחשבה אני יכולה לראות שברגע שמשהו יוצא ממני, הוא כבר של העולם ולא שלי. בלי המחשבה , אני רגועה.
היפוכים-
אני לא צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי.
כרגע זה מה שקורה, אני לא יודעת איך לשלוט בזה ואני לא שולטת. אני לא צריכה לשלוט בזה, כי עד כה אף אחד לא התלונן. להיפך , יש מי שפנה אליי בבקשה שאשלח לו את הבלוג שלי ומישהי סיפרה לי שפתחה תיקיה במחשב שלה, בשביל החיבורים שלי.
אני לא צריכה לשלוט על התפוצה, כי אני היוצרת ,זאת האחריות שלי ולא ההפצה.
אני לא צריכה לשלוט על תפוצת הבלוג שלי כי המחשבה הזאת מונעת ממני לכתוב באופן חופשי.
תפוצת הבלוג שלי צריכה לשלוט בי
זה אומר שהאנשים שמקבלים את הבלוג במייל ולא מעוניינים בכך, באחריותם לומר לי את זה. " ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו". אולי גם מישהו יוכל ללמד אותי מה עליי לעשות כדי לשלוט ברשימת התפוצה שלי..
אני צריכה לשלוט על תפוצת המחשבות שלי
להיות יותר מודעת למחשבות שאני אומרת. דברים שנאמרים כבר אי אפשר לקחת בחזרה. למחשבות יש כוח כשהן נאמרות או נכתבות ואנשים יכולים להיפגע- (מוות וחיים ביד הלשון). לכן כשאני מפרסמת תיעוד של מפגש עם לקוחה,זה יקרה רק אחרי שהלקוחה תקרא,תתקן אם צריך ותהיה שלמה עם הפרסום. לפעמים אני חושבת על עצמי שאני כנה מידי, צריכה לצנזר, לדעת להגן על עצמי ו/או על המאזין.
אני צריכה לשלוט על רשימת התפוקה שלי- אני צריכה לדאוג להיות במצב של יצירה, לכתוב, למצוא דברים שכתבתי בעבר ושעכשיו מתאים לי להעלות אותם לבלוג אני צריכה לבקש מהקוראים של הבלוג לשמור על זכויות היצירה שלי .
ואם קראת עד כאן, האם אתם מוצאים עוד היפוכים? דוגמאות מחייכם?אשמח לתגובות. יומבורך בתגל

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

"אין לי חברים" -סיפורו של יונתן בן ה-7.



השבוע נזכרתי באותה פעם שנכנסתי לכיתה א' (בתור מורה לאמנות)  ויונתן, ילד רגוע בד"כ, סרב להיכנס לשיעור בגלל ש"אין לי חברים".
הסירוב לווה בבכי תמרורים. הסתבר שבהפסקה הוא רב עם אחד מילדי הכיתה וה"ברוגז" גרם לכך שהחבר ביטל את תכניתם המשותפת להיפגש אחה"צ.

אני כבר לא ממש זוכרת איך הייתי מגיבה לפני שהכרתי את ה'עבודה של ביירון קייטי', בטח הייתי מנסה לנחם אותו, אומרת "לא נורא" "אין דבר, מחר תשלימו" , מנסה להרגיע אותו באיזה שהיא דרך, העיקר שישב ליד השולחן ולא יפריע למהלך השיעור.

מאז שאני מכירה את 'העבודה', אני ערה הרבה יותר להצהרות שאנחנו מצהירים על עצמינו ורואים בהם עובדה ומציאות גורפת.
ואני כבר יודעת שיש רווח גדול בין המחשבה למציאות וברווח הזה נכנס האור.

קצת פחדתי לעשות איתו את ה 'עבודה', כי כידוע מדובר בעניין מחשבתי, מנטאלי. אולי צריך להיות מבוגר בשביל לעשות אותה...החלטתי לבדוק, הרי אמנם הילד בן-7 , אך בכל זאת, הוא כבר חושב, מרגיש ומאמין במה שהוא חושב..

 אז שאלתי אותו את השאלה הראשונה-

"אין לך חברים" יונתן, האם זאת האמת
והוא ענה עדיין בבכי רב - כן
"מתוק שלי", הזמנתי אותי אותו אליי, "אתה ממש בטוח שאין לך חברים?"
(זה במקום לשאול את השאלה השנייה- האם אתה יכול לדעת בוודאות שזאת האמת)
והוא ענה- כן, בטוח.. והמשיך לבכות.
אמרתי לו שזה בטח לא נעים לחשוב ככה. 
ואז פניתי לשאר ילדי הכיתה ושאלתי אותם האם גם הם פעם חשבו את המחשבה הזאת ש"אין להם חברים".
כמעט כל הידיים הורמו, ביקשתי מהם דוגמאות, מתי הם חשבו והרגישו ככה, והילדים שיתפו בקלות-
 "כשנולד לי אח קטן", "כשהגיע ילדה חדשה לגן וכולם היו חברים שלה ושכחו אותי", "כשבני-דודים מגיעים אלינו", "לפעמים בהפסקה.." "בהתחלה של כיתה א'".

"ואיך זה הרגיש?" שאלתי. "אתם זוכרים איך זה מרגיש כשחושבים את המחשבה הזאת
ש"אין לי חברים"?
זו הייתה דרכי לשאול אותם את השאלה השלישית של 'העבודה'-
- איך אתה מגיב כשאתה מאמין למחשבה
הילדים ענו שזה עצוב וזה מרגיש לבד וילדה מופלאה במיוחד הסבירה- "זה מרגיש כמו להיות בבית סגור וכל העולם ממשיך בחוץ" ילדה בת-7..
יונתן שבזכותו בכלל התחלתי עם השיחה הזאת, עמד כל הזמן הזה לידי וכבר הספיק להירגע ולהקשיב לאחרים.
לפני השאלה הרביעית (מי תהיה בלי המחשבה? )שוב חששתי, אני יודעת שלנו המבוגרים לא פעם קשה לענות עליה. אז הנחיתי אותם בדרך קצת עקיפה.. דמיינו שהמחשבה "אין לי חברים" בכלל לא קיימת בעולם, אף אחד לא חושב אותה, אף אחד לא מאמין לה, אנחנו פשוט זורקים אותה הצידה..

 איך זה מרגיש להיות בלי המחשבה?

ילדה אחת, צהלה ואמרה-"יוהו זה כמו להיות על גלגל ענק בלונה-פארק".

מאותו רגע ידעתי שאפשר כדאי ומומלץ לעשות את העבודה עם ילדים בכל גיל.

עכשיו הגיע הזמן לשלב הבא, שלב ההיפוכים.-
שאלתי את יונתן אם הוא מוכן שנבדוק אם ההיפך מהמחשבה גם נכון ,למשל שיש לו חברים. הוא הסכים.
 ביקשתי מילדי הכיתה להיות כנים ואמיתיים ורק מי שמרגיש שהוא חבר של יונתן שיצביע.

כולם הצביעו
גם הילד שאיתו הוא רב.
ביקשתי מיונתן שיעמוד על כסא כדי שיוכל לראות את כל הכיתה.
הפנים שלו זרחו וקרנו מאושר.

ואפילו לא אמרתי לו "לא נורא" ו"אין דבר..".




יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

"הוא לא היה צריך להרים את הבחורה"- שיחה עם נזיר



31.10.2010

התובנה שאנחנו נצמדים למחשבות ידועה לנו מזרמים מסוימים בבודהיזם. מה שנקרא אחיזה-(attachment).  אחד הסיפורים שממחישים את זה הוא הסיפור הידוע על שני נזירים, מורה ותלמידו שהלכו להם ביער וכשהגיעו לחצות את הנהר, ראו בחורה לבושה לבוש מינימאלי שביקשה את עזרתם לחצות את הנהר (לפי אחת הגרסאות היא לא רצתה להרטיב את בגדיה ולכן ביקשה שירימו אותה) המורה ניגש אל הבחורה הרים אותה על כתפיו, לתדהמתו של התלמיד וכך חצו שלושתם את הנהר. כשסיימו הניח המורה את הבחורה ושני הנזירים המשיכו בדרכם. לאורך כל הדרך התלמיד לא ידע את נפשו מרב מבוכה ובלבול.. לראות את המורה הנערץ עליו ככה מתנהג! ועוד מס' ימים הם ישובו למנזר ומה יגיד לאחיו הנזירים? האם יגלה להם שהמורה חטא בחטא הצניעות..כעבור 3 ימים כבר לא יכול היה התלמיד להחזיק את עצמו והתפרץ על המורה בשאלה, איך זה שהרמת כך את הבחורה ? ענה לו המורה- אני הורדתי אותה אחרי שחצינו את הנהר, אתה עדיין נושא אותה על כתפיך.
אם כך הסיפור מראה לנו מה קורה כשנאחזים במחשבות (attachment) = סבל ומתח לעומת כשמשחררים מהאחיזה- חופש ושחרור. אולם איך מגיעים לכך? בזרמים מסוימים בבודהיזם, מציעים לנו לעשות מדיטציה, להתבונן במחשבות ולהגיע למצב של אי-חשיבה.

בתור מתרגלת את שיטתה של ביירון קייטי, החלטתי לעשות מעשה ולהיכנס לסיפור. לפגוש את התלמיד ולעשות אתו חקירה. וכך ברגע של הפסקה במהלך דרכם המשותפת שלו ושל מורו, סימנתי לו להתקרב אליי. ראיתי שהוא עצבני. ביקשתי ממנו לספר מה עובר עליו. והוא סיפר לי את הסיפור כמו שאתם כבר מכירים. בכל זאת אכתוב את הדברים כפי ששמעתי אותם ממנו:

-אני פשוט המום, אני לא מבין את המורה שלי, ראית מה הוא עשה?
-הוא לקח בחורה על כתפיו כדי להעביר אותה את הנהר.
-בדיוק! הוא לקח בחורה על כתפיו כדי להעביר אותה את הנהר!
-אני רואה שזה מעצבן אותך, מה אתה חושב שהוא היה צריך לעשות?
-זה ברור לא? הוא היה צריך להתעלם ממנה! הוא נזיר! נזירים לא אמורים לקחת בחורות על הכתפיים שלהם ..באמת! אני צריך ללמד אותך את זה?
-המחשבה שלך אומרת –"הוא לא היה צריך לשאת את הבחורה על כתפיו" ומה קרה במציאות?
-הוא לקח אותה..אני עדיין בשוק מזה.
-כלומר המחשבה שלך מתווכחת עם המציאות. סיבה טובה לחקור אותה. מוכן?
-רק אם יצא שאני צודק בסוף.
-אני לא יכולה להבטיח לך את זה..מוכן בכל זאת?
הנזיר לקח נשימה עמוקה וענה.- מוכן.
אז שאלתי- "המורה לא היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו". האם זאת האמת?
-אמת לאמיתה!
-"המורה לא היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו" האם אתה יכול לדעת בוודאות שזאת האמת?
-בוודאות?
-כן, במאה אחוז ביטחון..?
-לא. אני לא יכול.
-איך אתה מגיב, מה קורה לך , נזיר יקר,כשאתה מאמין למחשבה "המורה לא היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו" ובמציאות, הוא לקח אותה.
-אני פשוט מתחלחל , אני לא מפסיק לראות את התמונה הזאת בראש שלי, יש לי ממש בחילה מזה. אני מרגיש אכזבה גדולה מהמורה ובלבול גדול.
-מה מבלבל אותך?
-אני מרגיש בגידה, אני לא יודע מה לעשות עכשיו, אם לספר לנזירים האחרים מה שקרה. אני במבוכה גדולה. וזה כבר כמה ימים שזה משגע אותי.
-איך אתה מתייחס אל המורה שלך כשאתה מאמין למחשבה "המורה לא היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו" ?
-כבוגד, כמי שבגד בערכים של המנזר, ערכים של צניעות, אנחנו אפילו לא מדברים עם נשים במנזר .אני לא מעז להסתכל לו בעיניים, אני עונה לו בלאקוניות כשהוא פונה אליי, אני לא פותח בשיחה..הכול התהפך לי.
-איך אתה מתייחס אל עצמך כשאתה מאמין למחשבה?
-אני מרגיש אבוד. הלך לי המורה. אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ, אני מרגיש שלא אוכל להחזיק את זה עוד הרבה זמן ויבוא הרגע שאתפרץ עליו ואני מפחד גם מהרגע הזה.
-האם המחשבה הזאת מוסיפה לך שלווה או לחץ?
-לחץ גדול אבל אם הוא לא היה לוקח אותה, אז בכלל לא הייתי לחוץ עכשיו, הכול בגלל מה שהוא עשה. אני לא יכול לשלוט בזה. ברור שהייתי מעדיף ללכת עכשיו בשלווה. זאת שאלה מיותרת.
-נזיר יקר, מה אתה לא יכול לראות או לעשות כשאתה מאמין למחשבה הזאת?
-אני לא יכול ליהנות מהדרך..בחיי, עכשיו אני קולט את זה ששלושה ימים אני רק חושב על זה ולא שמתי לב לנוף המשתנה. מידי פעם המורה הפנה את תשומת לבי לפרח בדרך או שדה חרוש ואני בכלל לא שמתי לב לזה עד שהוא הראה לי.
מה עוד אתה לא יכול לראות כשאתה מאמין למחשבה-
-אני לא יכול לראות אותו, את המורה. למה הוא עשה את זה. אולי הייתה לו סיבה טובה . אולי יש משהו שאני לא יודע..אני לא יכול לראות את הבחורה..בס"ה היא הייתה במצוקה ואני רק רואה אותה בתור חוצפנית שמעיזה לבקש עזרה מנזירים צנועים ותמימים.אני גם לא יכול לראות את עצמי ואת הזכות שיש לי ללוות את המורה שלי.
-מי תהיה בלי המחשבה  "המורה לא היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו"
-בלי המחשבה? הייתי יכול ליהנות מהדרך, מהשקט והיופי שביער. אני מרגיש עכשיו שהחמצתי כמה ימים מחיי בגלל המחשבה הזאת..בלי המחשבה אני אפילו מעריך את המורה שעל אף חוקי הצניעות הנוקשים במנזר, הוא יודע להושיט עזרה לאדם במצוקה.

בוא נתקדם להיפוכים
-המחשבה הראשונית-"המורה לא היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו" , תהפוך אותה-
1- "המורה היה צריך לקחת את הבחורה על כתפיו"
הבחורה הייתה במצוקה. המורה הגיש את עזרתו. ככה אנחנו, נוהגים לעזור לאחרים.
בזכות זה שהוא הרים אותה אני עכשיו מבין איך אני יכול לשכוח את עצמי ולהתעסק במשהו שבכלל לא קשור אליי.
2- "אני לא הייתי צריך לקחת את הבחורה על כתפיי"
לא הייתי צריך כי המורה לקח..אולי קצת קינאתי בו ודמיינתי איך זה לקחת אותה ..בחיים לא לקחתי בחורה על הכתפיים.. לקחתי אותה במחשבות שלי, כבר שלושה ימים שאני לוקח אותה...בעצם לקחתי גם אותה וגם את המורה על הכתפיים שלי..ולא הייתי צריך..
3 -"החשיבה שלי אומרת שהמורה לא היה צריך לקחת אותה על הכתפיים" במציאות הוא לקח אותה, הוריד אותה, המשיך ללכת ושום דבר לא השתנה בו. הוא המשיך להתייחס אליי כרגיל. אני אפילו לא יודע מה אני צריך לעשות , אז איך אני יכול להחליט עליו ...החשיבה שלי אומרת לי .זה הכי נכון..ואני לא חייב להאמין לה..
ירדה לי אבן מהלב..תודה לך!
תודה שנתת לי להיכנס לסיפור שלך ,נזיר יקרJ

 והנה אני כאן.. האם אתם יכולים לראות עוד היפוך שנסתר מעיני הנזיר ומעיניי?
 להתראות  בינתיים
יומבורך, בתגל