יום רביעי, 12 בינואר 2011

זכרונות (שירראפ)



יש כמה זיכרונות כמו שדים בארונות
 ששווה להזדכות ומהם להתנקות,
 יש כמה זיכרונים תזכורות וזיכרונות
 שחוזרים ומנקרים כמו טונות טענות
ותלונות ומענות שמענות ומענות ומענות..מצלצלים.. מצלצלות..
בבקשה לא לענות!.

 אולם יש גם כמה זיכרונות
 של שמחות ויתרונות חגיגות ורננות, צהלות ומתנות
אותם שווה לאוורר, לעורר, לתאר, לצייר, להלחין, לנגן, להתרגש! יש!
ולחזור אל מה שיש, יש!
שמעת נכון.. yes yes לחזור אל מה שיש
שמעת נכון...הזיכרון בגרון
 מושך מכאן ומתרחק ,
נעלם ,מתפנק מתרפק אז..
חבק אותו, חבק
 ו...
תן לו במרפק!

אתה צודק זה נכון, יש רון בזיכרון,  כמו דבש וקינמון
אבל דביק כמו סוכרייה,
הוא היה, זה היה, זה נגמר ,זה עבר.
נשיקות זיכרון ותודה שזכרת לבוא
נשיקות לחלום ושלום..אל תבכה, באמת .. באמת אתה שווה
רק שים לב ותראה ש..-אני נושמת רק
בזמן הווה. נושמת רק
בזמן הווה. מתהווה.
נושמת רק. בי. זמן. הו. וה.

יום שלישי, 11 בינואר 2011

מתחת לשפת השפה


והפעם- מה מזכיר לי זכרון.

אלו שמכירים אותי יודעים שיש לי נטייה (יש שיגידו כפייתית) לשחק עם מילים ואותיות. ייתכן שיש בזה סוג של מציצנות. להתבונן בשפה ולהציץ מתחתיה, כדרכו של זה היושב בקהל בשורה הראשונה ומנסה להציץ מתחת חצאיתה של הרקדנית על הבמה. קרוב לוודאי שבכך הוא מחמיץ את יופיו של הריקוד והתנועות, אך הוא מרוויח התרגשות וסיפוק מגילוי עולם נסתר. ואולי הדוגמה הזאת ממש לא מתאימה.. בכל אופן מבחינתי, הנטייה חזקה ממני ..ושוב ושוב אני מוצאת עצמי סקרנית לראות מה מתחת לשפת השפה.. אלו משמעויות נחבאות בתוך המילים, בין האותיות, בשינוי סדר או בשינוי ניקוד. את המשמעויות אני מוצאת, ממציאה ומציעה מתוך מה שאני רואה ובוחרת לחשוב. כך שמה שאכתוב כאן הוא פרי ההתבוננות שלי ולא ציטוט מלומד ממישהו מלומד שלמדתי ממנו.

 כיוון שאני דוברת עברית, הפניה המידית שלי למצוא אוצרות (או, צרות) בשפה העברית ,שפת הקודש. אולם לאחרונה עקב "פגישות עבודה"[i] עם אנשים מכל העולם, תופעת המציצנות שלי התפשטה גם לאנגלית החו"לית.  
הנה כי כן מחשבותיי על המילה לזכור- To Remember, באנגלית .

המילה Remember באנגלית מורכבת משתי מילים-re= לחדש/שוב וmember-  = חבר.  
 מה זה אומר? שכל זיכרון שאנחנו מעלים במוחנו, ע"י שחושבים עליו, נזכרים בו, מעלים את התמונה שלו.. מחדש, משיב, מחזיר, מחזק את החברות שלנו בו, את החברות שלו בנו.
  אפשר להקביל את זה לחברות במועדון. (Club-member) הזיכרון הוא המועדון.
יש מועדון פרטי וצר (צר היה כל-כך), מועדון לזיכרון גורלי-שלי ויש מועדון לקהל רחב יותר, של האומה, זיכרון גורלנו (זכור את שעשה לך עמלק) ויש כמובן מועדונים קהילתיים, זיכרונות שמשותפים לקבוצות מסוימות.

כמו כל מועדון חברים שמכבד את עצמו, גם במועדון הזיכרון יש הקרנת סרטים לחברים-"מועדון הסרט הטוב" (או הרע או המכוער). לעתים השרות כל-כך טוב, שיש הקרנות ללא הפסקה. בדרך-כלל מדובר בכמה סרטים ולא סרט אחד. למשל במועדון קהילת הרווקים שיש קוראים לו מועדון הלבבות השבורים, הסרטים המוקרנים הם- "הוא לא אוהב אותי יותר", "לעולם לא אתאהב שנית"," אין לי אף אחת/ד" "אלכסון הינו/אינו אסון" "כל הטובות תפוסות" "כל התפוסים בוגדים", "תפוס לי הגב ואין לי אף אחד שיעשה לי מסאז' .." הרבה מהסרטים מגובים בשירים-"הגברים בוכים בלילה" "לבד על הגג שבתות וחגים" "נפרדנו כך" וכן הלאה. מומלץ להגיש עם חפיסת מטפחות ותה חם (אולי נזמין פיצה, אין כלום במקרר). 

במועדון הזוגות הנשואים, זה שחברי המועדון הקודם נושאים אליו עיניים ומרגישים רצון עז להשתייך לשם (רק שמי שכבר יקבל אותם למועדון, הוא בטח לא האדון הנכון..) גם שם מתחוללים זיכרונות והקרנות בעיקר יומיות..שוב הוא עושה לי את זה..שוב היא חושדת בי..שוב הוא שכח ..שוב היא זכרה..שוב הוא לא אמר..שוב היא שותקת..שוב ושוב מוקרנים הסרטים ..כמו בכל מועדון שמכבד את עצמו..אגב, תאכלו משהו? (המקרר מלא אוכל,בחיי אני סתם מבשלת).

קייטי אומרת שאנחנו לא בוחרים מה לחשוב ושהמחשבות חושבות אותנו. אני חושבת שיש לנו היכולת לשים לב באיזה מועדון אנחנו נמצאים בכל רגע נתון.
לשם כך דרושה תשומת-לב. דרישות התפקיד- ערנות למצב הלב, יכולת הרגשה והבנה שאני זה לא המועדון, על אף כל הגאווה-האגו מנת חלקם של החברים בו.  
אחרי שתשומת לב התקבלה ואכן שמתי לב שאני במועדון, תשומת הלב תברר, האם נעים לי להיות חברה במועדון הזה או שלחוץ לי ומתוח בו? האם החברות בו מקדמת אותי? שווה לי לחדש את המנוי או לא ואם כן, האם אני אוהבת את הסרטים המוצגים בו?

למשל יש זיכרונות (מועדונים) שאני רוצה להישאר חברה בהם ,אולם הייתי רוצה לדבר עם מקרין הסרטים ולעשות כמה שינויים עם האחראי על המוזיקה...

 אני לא רוצה למחוק את זיכרון השואה (מועדון האומה) ..יתרה מזאת מכחישי שואה מפחידים אותי..כיצד הם מסוגלים להישיר מבט ולומר שלא היו דברים מעולם, או להפחית מחומרתה? אין לי שום כוונה למחוק את הזיכרון הזה ולפרוש מהמועדון. אולם הסרטים המוצגים במועדון הזה, מצדדים בזיכרון- לא נשכח ויחד אתו גם – לא נסלח.
סרטי אימה נוראיים וזוועתיים ואני מרגישה אצלי את הכעס והזעם, ושנאה גדולה גואה בתוכי .איפה השנאה הזאת קיימת? לא על המסך..לא בגרמניה.. בתוכי..ואני בכלל לא רוצה לשנוא. ובכל זאת בגלל הסרט הזה שאני כ"כ מזדהה אתו , הסרט שמוקרן במועדון הזיכרון שבראש שלי, אני שונאת המון . האומנם אני חסרת אונים מול הסרט הזה?  ברגע שאני מודעת, בזכות החברה תשומת-לב, שאני בסרט, כבר נוצרת רגיעה, כי נכנס אור. לא במקרה סרטים מוקרנים בחושך, ברגע שנכנס אור, המעורבות פוחתת, כבר פחות מרגישים את עצמת הסרט..ויותר קל לי לבחור אם להמשיך ולצפות ב"לא נשכח ולא נסלח", או לבחור ב"חבר אני זוכר ובוחר לסלוח ולשלוח לשלום"...לסלוח..לשלוח..לסלול אח.. לשלול אח..
Forgive- For Give  Forget- For Get 
לסלוח לו בשביל לתת לעצמי ...בשבילי אני סולחת..ושולחת אותו לשלום.. לסלול לעצמי את הדרך לנשום...

גם זיכרון של אדם אהוב שיצא מחיי, איני רוצה למחוק. נעים לי להיזכר בו. אולם השאלה איזה סרט יוקרן במועדון הזיכרון של אותו אדם ואילו שירים יהוו את פס הקול- "תחזור תחזור" .. " אני לא יכולה בלעדיך","קשה לי בלעדיך"? או  "תודה על כל מה שנתת"..אילו שירים מרוממים את רוחי ואילו שירים מרוקנים אותי ומשאירים אותי שיירים עד שמישהו ירים..

 באיזה מועדון את ברגע זה? איזה סרט מוקרן? מה המוזיקה. איך זה מרגיש?  קיבלת תשומת לב. רוצה להישאר שם עוד, או שרוצה לצאת להתאוורר..?
עכשיו כשאת בחוץ, תסתכלי איזה מבחר של סרטים יש..אולי יש סרט הרבה יותר טוב ומתאים בשבילך. את יכולה לבחור אם להדליק את האור..

את יכולה גם לכתוב סרט חדש . רוצה?

Remember-
you don't have to Re Member..:)
  
אשמח מאד לתגובות שלכם/ן
  יומבורך בתגל

[i] במסגרת תכנית ההסמכה של העבודה של ביירון קייטי.

יום ראשון, 2 בינואר 2011

"יש לי יום הולדת השמחה רבה". האמנם?


 יש לי יום הולדת .
יש לי יום הולדת ?  האם זאת אמת? כן. לפי התאריך היום זה יום ההולדת שלי. היום לפני כך וכך שנים (המספר שמור במערכת) בקעתי לעולם ופצחתי בבכי ראשון , מתוך סדרה שמתמשכת עד עצם היום הזה.

האם אני יכולה לדעת בוודאות שיש לי יום הולדת? לא. אני לא זוכרת את היום בו נולדתי, גם לא זוכרת שהייתי תינוקת.  גם לא זוכרת מה עשיתי אתמול אבל זה שייך לסיפור אחר..

איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבה שיש לי יום הולדת.
עצוב לי מאד. לא שמחה רבה ולא נעליים. מדגדג לי באף כהכנה לבכי. מסתכלת מצד לצד ולא מוצאת שלווה אני מרגישה שאני כבר בת אלף (כאמור המספר האמתי שמור במערכת ) ואני לא מתקדמת בחיים. זה משגע אותי. עולה בי זעם על כל העולם ובעיקר על מי שיצר אותי . ככה זרק אותי לכאן בלי הוראות הפעלה ובלי ארגז כלים. אני בפאניקה, קיפאון וחוסר אונים. שמישהו יעצור כבר את השעון הבלתי מתחשב הזה! שהזמן יעצור כדי שיהיה לי יותר זמן ,שיהיה לי יותר מרחב, שיהיה לי יותר שקט לחשוב למשל.. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.. אני נזכרת שהמחשבה שאני לא מתקדמת הייתה גם לפני 10 שנים..כשהייתי קטנה וגם אז לא אמרתי בת כמה אני ונחרדתי כשכתבו עליי כתבה בעיתון עם ציון גילי. רציתי לקנות את כל העיתונים שאנשים לא יקראו את הגיל שלי (וגם לא ממש אהבתי את התמונה שלי שם, אבל זה סיפור אחר).
אז איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבה שיש לי יום הולדת?
אני בלחץ .אני יודעת שבגילי אני כבר צריכה להיות כזו וכזו ושיהיה לי כך וככה וזה וגם זה ואני מרגישה בנסיגה גדולה ושאין לי כלום ואני דואגת ומודאגת ..מה יהיה עליי..מה יהיה איתי? הלו, יש שם מישהו?
אני מפחדת, המחשבות האלה שיש לי יומולדת ושאני לא מתקדמת בחיים, הם כמו סלע באוויר, קשור לחבל הכרוך סביב צווארי. הסלע עושה לי צל ומאיים לנצל את כח המשיכה..פחד.. ועוד מצופה ממני לשמוח..מזל טוב כותבים לי ושואלים איך אני מתכוונת לחגוג ויש שמתקשרים לשיר במיוחד "יומולדת שמח"..די אל תזכירו לי את זה אתם לא רואים שאני משתדלת לשכוח? אז למה בכוח? 

מי אהיה בלי המחשבה שיש לי יום הולדת ?
יום רגיל , חסר ייחוד. סתם יום של חול.  רגע.. אני רוצה את הייחודיות של היומולדת..בכל זאת זו אני שהגעתי לכאן ביום הזה..קצת כבוד ליום, לבחירה של נשמתי להתעורר בתוך הגוף הזה בדיוק ביום הספציפי הזה. אני מרגישה שהכאב שלי הוא לא במחשבה שיש לי יומולדת, אלא בזה שאני מצמידה למחשבה הזאת את דמות המזניק שמחכה לי בסיבוב ומצפה שעד קו הסיום של כל שנה, כבר אהיה כך וככה ויהיה לי גם וגם וכל עוד זה לא קורה.. האקדח שבידו מוצמד אליי ואי שביעות רצון מתפשטת על פניו.. נו כבר את! את לא רואה שכולם רצים ואת עוד קושרת את השרוכים..הצילו..איך הגעתי למירוץ הזה בכלל..

מי אהיה בלי המחשבה שאני לא מתקדמת בחיים?
מפחדת. מפחדת שבלי המחשבה באמת לא אתקדם בחיים וחיי יעברו להם כאבן בצידי הדרך כאבן שאין לה הופכין.. אולי המחשבה הזאת נותנת תקווה שזה ישתנה?

מי אהיה בלי המחשבה שאני לא מתקדמת בחיים, אני שואלת את עצמי שוב-
חופשייה. עכשיו אני רואה שהמחשבה הזאת מעבר לזה שהיא בשירות נציב תלונות העצמי, היא גם קביעה. אותו מזניק שמכוון את התנועה כאילו מסמן לכולם להתקדם ולי לא- את שם עם השרוכים..את לא מתקדמת בחיים! את נשארת במקום. עושה לי סימן עצור. כלומר כשאני מאמינה למחשבה הזאת אני גם מחליטה על עצמי לא להתקדם.

מי אהיה בלי האמונה במחשבה שאני לא מתקדמת בחיים , אני שואלת שוב, מסקרנות.
חיה את ההווה בנינוחות מפזמת לי את שירה של אילנה אביטל " אין לאן לרוץ ואין לאן למהר". 
נושמת טוב יותר. עמוק יותר..אה..אוקי , אפשר לעבור להיפוכים. 
להיפוכים אני קוראת ג'אגלינג
אני מזמינה את עצמי לג'אנגל את המחשבה-אני לא מתקדמת בחיים.
אני כן מתקדמת בחיים- בחיים שלי ככלל..התקדמתי ממקום של מורה מחליפה למורת מגמה . מחוג יצירה זעום ,לקייטנה שבמשך 6 שנים הייתה עם תפוסה מלאה ושמחה רבה. מתלמידה למנחה (ולהפך) . מכותבת למגרה, לכותבת לבלוג ולבמה. מ"כל האפשרויות פתוחות" לבחירה.
החיים מקדמים אותי- מפגשים "מקריים" עם אנשים ברכבת..ברחוב..באירועים..והנה עוד שיתוף פעולה יוצא לדרך. אני כל פעם נרגשת מחדש מיד המקרה או כמו שאומרים מקרה=ה' רקם.
המחשבות שלי לא מקדמות אותי בחיים. זה הכי נכון .מחשבות כמו –את לא מתקדמת, באמת לא מקדמות. אלו עוד מחשבות לא מקדמות אותי- את לא מספיק מוכנה/ מוכשרת/ מתאימה..זה עוד לא הזמן. . ומחשבות כמו הייתי צריכה להתחתן עם י לפני 10 שנים ..גם לא מהסוג המקדם.. לגמרי זבובי משא[1]
אולי בפעם הבא שיזמזם לי זבוב אשאל את עצמי זה מקדם אותי או לא?
ובחזרה ליומולדת..עכשיו באמת כבר אני פתוחה לאפשרות לומר את זה בקול- יש לי יום הולדת!  אני אפילו מרגישה שמחה בזה שיש לי יום הולדת..

ורצה המקרה וכמה זמן אחרי שעשיתי את 'העבודה' על המחשבה הזאת של "חגיגת יום ההולדת האמנם", הזדמן לי להשתתף בסדנה מסוימת שהיו בה למעלה מ200 איש . לפתע קראו לי לבמה באופן מפתיע (בינינו הייתי בשירותים כשזה קרה ומישהי באה לקרוא לי משם..) לא ידעתי מה רוצים ממני, אבל כשעליתי לבמה הקהל כולו שר לי יום הולדת שמח...

מזל טוב!!

[1] ראה- "גן הזבובים המתפצלים", שפורסם באוקטובר