יום שבת, 22 באוקטובר 2011

ללכת שבי במחשבה

סוכות תשע"ב

גלעד שליט משתחרר מהשבי. הללויה!! איזו בשורה משמחת לו, למשפחתו, לכל אוהביו וכל עם ישראל שספר את הימים הרבים בשבי. כמה התפללו בשבילו וכמה ייחלנו ואיחלנו שיום שיחרורו יגיע והנה נענו התפילות, בקרוב הוא ישוב! יש שמחה גדולה מזאת?

כולנו רצינו בשחרורו אך יכולת ההשפעה שלנו הייתה מוגבלת. יכולנו לצעוד, ללבוש חולצה, להפגין, אבל לא יכולנו לנסוע לעזה, לדפוק על הדלת ולבקש אם אפשר בבקשה תחזירו לנו את הילד שחטפתם לנו, תודה.

למרות שרצינו. מאד.

כשאנחנו רוצים משהו באיזור שאין ביכולתינו להשפיע, זה כואב. איזור כזה הוא המציאות. ביירון קייטי אומרת על עצמה שהיא אינה אדם רוחני, אלא בן-אדם שלא מתווכח עם המציאות, כי כשהיא מתווכחת עם המציאות היא מפסידה- רק ב100% מהזמן.

אז מה, להסכים עם מה שקורה ולחזור לישון? מה עושים כשהמציאות מטרידה?

ב'עבודה של ביירון קייטי' שופטים את המציאות ולאחר מכן חוקרים את השיפוטים שמתווכחים איתה (עם המציאות, לא עם ביירון קייטי :).

החמאס צריכים לשחרר את גלעד שליט..(אני לא חשבתי שהממשלה צריכה לשחרר אותו, לא חשבתי שהיא זאת שמחזיקה אותו) כאשר שפטתי את החמאס על זה שהם לקחו בשבי את גלעד שליט וחקרתי את המחשבות, גיליתי להפתעתי שגם אני לוקחת שבויים ולא משחררת... אני? האמנם? דווקא חשבתי עליי שאני בחורה עדינה ורכת-לבב

אך מצאתי שכן! מחשבות שנס ליחם שכבר ידוע שלא מביאות אותי לשום מקום פורה, מחשבות לא שוות, דווקא הן נשארות אצלי בשבי למשמרת עולם.

ואז הסתכלתי על המילה מחשבה-- והנה תגלית- מח שבה

יש מחשבות שקופצות לביקור קצר -שלום שלום וביי, אפילו לא נשארות לצהריים.. אך יש מחשבות שהתמקמו עד כדי תפיסת בעלות. כנראה נשבו בקסם המח שלי, או להיפך, המח שלי לכד אותם באישון לילה אי-שם בהיסטוריה וייתכן ועד שלא תהיה איזו הפגנה המונית או שביתת רעב רצינית, הם פשוט יוותרו שבויות במרתפי תודעתי לנצח ורק בשפכטל אפשר יהיה לגרד אותן.

המחשבות השבויות הן רק מחשבות, הן לא שייכות אליי באמת ואני לא הן. מחשבות שנשכחו בחושך וצברו ותק הפכו לאמונות וכבר נשכחה העובדה שמדובר במחשבה שנלקחה מתישהו בשבי. כך קורה שאדם חושב ש"הוא כזה", כמו שהמחשבות שלו חושבות אותו.

 בשבי יש גם מחשבות על אחרים. אנחנו חושבים עליהם שהם כך וכך, כבר המון שנים. למרות שבגרו, התפתחו, אולי אפילו עברו מהעולם הזה. המחשבה עליהם לא עברה ולא השתחררה.

 להחזיק מחשבה בשבי מאפשר לנו שליטה.

אני נזכרת בסלוגן -מיהו השליט שישחרר את גלעד..וחושבת- מיהו השליט שישחרר את השליטה..יצא לה שם טוב לשליטה..מי יהיה מוכן לוותר

 לאורך התקופה הארוכה שהיה בשבי, אפשר היה לאבד תקווה שישוב.
איבוד תקווה משמעה שלא רק גלעד בשבי, אלא גם המחשבות על האפשרות שישתחרר, נמצאות בשבי .ומזל שהמחשבות נותרו חופשיות. כי כך אפשר היה לפעול למען שחרורו.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב כשהגיעה הבשורה על שחרורו של גלעד שליט ואני מסיימת אותו עם השמחה ההתרגשות הגדולה על כך שהוא כבר כאן ! גלעד האמין שיגיע היום וישחררו אותו. והוריו המשיכו להאמין כך, למרות המציאות הבלתי מבטיחה וענו לא פעם "כשגלעד יחזור" ..וכך קרוב לוודאי, גם מי שסייע לשחרורו.

גם כשהמציאות היא נוראה-השבי הוא עובדה. המח חופשי. חופשי לבחור במה להאמין.

אני מרגישה שהשנה החדשה והסדר העולמי החדש שמתגלה ומתגלגל ומרחיב עוד את מעגליו, הוא סימן למחשבות רבות שהשתחררו מן השבי.

אמן שכל המחשבות הלא שוות, המבלבלות המאמללות והמטרללות יחזרו מן השבי אל חיק האהבה השמחה והשלום.

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

הפינה השחורה

הימים שלפני יום כיפור מחזירים אותי לאותה הופעה שהייתה לי בשנה שעברה בתאטרון קרוסל בתל-אביב.
 הוזמנתי להופיע במקום שבו התחלתי את הופעות היחיד שלי (באופן רשמי) לפני 12שנה. היססתי אם להענות להזמנה, כיוון שבשנים האחרונות אני בעיקר מופיעה במקומות שמזמינים אותי לאירוע מסוים ואיני צריכה לדאוג לקהל. אבל כשיוסי מהתאטרון התקשר ושר לי בטלפון שיר שלי שזכר מאז..התקשיתי לסרב.

 חשבתי לעצמי זאת תהיה הזדמנות מצויינת לצלם את ההופעה, סופסוף יישאר לי עותק בוידאו ללמוד ממנו. אני מאד זקוקה לזה.

אמנם החברה הצלמת הודיעה שהיא בטיול וחברה צלמת אחרת טסה לחו'ל ובכל זאת ברגע האחרון נמצא חבר שיודע לצלם.
יופי. הכל בסדר.
אך אויה 5 דקות לפני ההופעה הוא מתקשר להודיע שהוא תקוע בפקקים.

אחותי בקהל. אני מבקשת ממנה לעמוד מאחורי המצלמה שכבר ממתינה משועממת על החצובה.
היא מסכימה למזלי. בשביל זה יש אחיות, להושיע בעת צרה.

ההופעה הייתה מרגשת במיוחד. אילתרתי והפתעתי את עצמי והצחוק של הקהל לאורך ההופעה חימם את לבי.
כבר הייתי חסרת סבלנות לראות את התיעוד בוידאו.

הדקות הראשונות עברו בהצלחה, חייכתי למראה דמותי המלהגת על הבמה. סגרתי את המצלמה ופתחתי אותה שוב לאחר מספר ימים.

לא האמנתי למראה עיניי. ראיתי שחור בעיניים. תרתי משמע. נדמה שאחותי התלהבה ממראה הוילון השחור, כיוון שזה הדבר היחידי שצולם! יכולתי לשמוע את מה שנאמר אך לראות יכולתי רק את הוילון השחור..הצילו!!

הרצתי את הקלטת קדימה, אולי זאת תקלה זמנית, אך לא. השחור היה בכל מקום.
 למה זה מגיע לי?

 זאת הייתה טעות לבקש ממנה, הרי אין לה נסיון בצילום. אבל הלא המצלמה כבר הייתה מכוונת, כל שנדרש ממנה זה לראות שהיא עובדת ולעקוב אחרי המתרחש ,אפילו החתולה שלי הייתה יכולה להצליח במשימה, עם קצת אימון.

 האמת שזה לא הצחיק אותי בכלל.
חשבתי שהמזל הרע פשוט חתם אצלי קבע , נדבק, נצמד אליי כמו עלוקה ורק בניתוח אפשר יהיה להסירו. מה יש לו ממני. מה בסך הכל ביקשתי. שיהיה לי תיעוד של ההופעה. כזה מסובך?
ונזכרתי בשבעת אלפים מקרים נוספים שהמזל הרע חגג על חשבוני. כמו ראיון שערכו איתי ולא שודר כי הקלטת נשרפה ופעם אחרת האולפן נשרף. או כמו כתבה שהשתתפתי בה , העיתונאית התלהבה במיוחד , אך מכל מה שנאמר לא נותר דבר בעיתון ורק תמונה שלי שובצה ואפילו בלי לכבד אותה בשמי. ובפעם אחרת שכבר כן פרסמו את מה שאמרתי ואפילו כתבו את השם שלי נכון , או אז האיפור שלי היה כל כך נורא שרציתי לקנות את כל העיתונים לבל תיחשף הזוועה ברבים.

ועכשיו זה. שחור בעיניים . השחור מכה שנית . או שלישית או רביעית..מי יכול לספור.

השחור שבעיניים הוא שחור בהיר לעומת השחור הכהה שנמצא בתוכי.

התאוננתי באוזני המקורבים. חיפשתי נחמה.

לאחותי לא סיפרתי. הייתי כל-כך זעומה על חדלונה שלא יכולתי להסתכל לה בלבן של העיניים.

 בסוף החלטתי שהכי חשוב זה שאפשר לשמוע. מזל שהסאונד לא נפגע! אני יכולה להאזין ולכתוב את הטקסט שנוצר תוך כדי ההופעה.

התיישבתי שוב עם המצלמה. העברתי להתחלה. הנה שוב דמותי המקפצת עם השמלה הירקרקה ועוד רגע התמונה תשחיר והסוף כבר ידוע. הופעתו הבלתי נשכחת של הוילון השחור. מסמר הערב.

אך לא. דמותי ממשיכה להראות, עכשיו היא שרה..מוזר אני כמעט בטוחה שהקטע הזה היה שחור..אני מריצה קדימה..ושוב אני לגמרי נראית. הצילו!!! סתם האשמתי את אחותי !

מסתבר שיש איזה כפתורון שובב במצלמה שאפשר לשחק איתו גם בלי מודע והוא מכוון את זווית הראיה של מה שצולם. כך שהמצלמה הייתה מכוונת על חלק מסויים מהתמונה הכללית.
 על החלק השחור.
סיבוב קטן של הכפתור ונחשפת התמונה כולה. ואז רואים שהשחור אכן נמצא. אך רק בפינה.
כל מה שאני ראיתי זאת הפינה השחורה שמילאה לי את כל התמונה.

שמילאה לי את הנשמה.

אז קודם כל סליחה אחותי היקרה שהאשמתי אותך אשמת שווא. עשית עבודה מצויינת ואני לא יכולתי לראות אותה.

ולכולנו אני מאחלת שכל פעם שאנחנו נתקעים על השחור ונכנסים עמוק לתוך הבור, שנזכור ..שהוא רק חלק קטן מהאור
וכל מה שאנחנו לא יכולים לראות בזמן שאנחנו מאמינים לשחור..נמצא שם במלוא הדרו, מחכה לנו בתור

שנזכה לראות את יופי התמונה כולה!

אוהבת בתגל



יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

נעליים וצדק חברתי


קוראי בלוגי היקרים , לאחרונה כתבתי מכתב לאדם שהכרתי ברכבת לפני כמה חודשים, בשעה שהוא הזעיף פנים ורטן מרה נוכח בחורה שישבה בקרבתנו עם רגליים על המושב. מכאן התפתחה בינינו שיחה על נעליים ומשמעת באופן כללי ומשם הדרך ל'עבודה של ביירון קייטי' הייתה קצרה . מאז הוא לקוח שלי, אנחנו נפגשים מידי שבוע, לומדים ומתרגלים את ה'עבודה'.
אחרי ששלחתי לו את המכתב, חשבתי לשתף גם אתכם. אשמח לקבל את תגובתכם!

גדעון יקר,
רוצה לספר לך שהשבוע חשבתי עליך בזמן שנסעתי באוטובוס. לפניי ישב בחור שישב בצורה שעוררה אצלי אי-נחת. נחש מה הפריע לי בצורת הישיבה שלו? ניחשת נכון, הוא ישב כשנעליו מונחות על המושב שמולו. הרגשתי את אותו כעס מוכר מתחיל לעלות בתוכי. המחשבות אמרו- איזה חוצפן, חוסר התחשבות, הנוער של היום, מה הוא חושב שזה אוטובוס של אבא שלו ? ויכולתי לשים לב איך שכבר לא כיף לי לנסוע באוטובוס כי כל המחשבות האלה לא נעימות לי במיוחד
ויחד עם זאת גם לא נעים לי לראות את הנעליים של הבחור על המושב.

של מי הביזנס איפה הנעליים של הבחור?

מה אתה אומר?

ואז חשבתי לעצמי הנה אני בביזנס שלו ולא כיף לי, בואי נחזור לביזנס שלך מה מפריע לך בזה שהבחור שם את רגליו על המושב- הוא מלכלך אותו, זה לא יהיה נעים לאיש שיבוא לשבת על המושב, נזכרתי שפעם התיישבתי בתחנת אוטובוס על ספסל שהיה מלוכלך וכמה זה היה מצער להסתובב עם כתם שמן על המכנס (כי זה שישב לפניי לא השאיר את הספסל נקי).
ובמדינה הדמיונית שלי אנשים לא אמורים לשים את הנעליים שלהם על המושבים כי זה לא צודק ללכלך את המושב שאחרים יישבו עליו.
וכשחשבתי את המחשבות האלה, שמתי לב שאני כבר לא כועסת על הבחור שכנראה פשוט חושב אחרת ממני ופתאום ראיתי אותו , נער צעיר , אולי עייף מבית הספר שרוצה שיהיה לו נוח ופשוט לא חושב על ההשלכות האפשריות של דרך ישיבתו. אז כך כשאני כבר נקייה לגמרי מכעס על אותו בחור, פניתי אליו ושאלתי אותו בעדינות, איך לדעתו ירגיש אדם שירצה לבוא לשבת על המושב. הבחור הסתכל עליי ואמר- את צודקת ומיד הוריד את רגליו מהמושב.
בלי שום ויכוח.
 
ואז מצאתי את עצמי נואמת לו על צדק חברתי.. אמרתי לו שבשעה שאנחנו מצפים שאלו למעלה יעשו איתנו צדק חברתי, גם לנו יש תפקיד והוא לראות איפה אנחנו יכולים לעשות צדק חברתי..גם באוטובוס יש משהו לא צודק בלשים את הרגליים על המושב של מישהו אחר..


אין לי מושג למה הרגשתי צורך לנאום לו את הנאום הזה, הרי מיד הוא הסכים איתי והוריד את נעליו. יכול להיות שהמורה שבי נשארה למרות שכבר שנתיים אני לא מלמדת בבית ספר. (אפשר להוציא את המורה מההוראה, אבל אי אפשר להוציא את ההוראה מהמורה:)).

אחר-כך התנצלתי ואמרתי לו שאני מקווה שלא פגעתי בו והוא רק אמר לי, לא מה פתאום ואת צודקת

איחלתי לו שנה טובה.

וחשבתי לעצמי איזה הבדל זה להעיר למישהו כשיש לי סיפור שלם נגדו , לעומת להעיר למישהו בלי הסיפור נגדו, אלא פשוט בגלל שהמעשה שלו מציק לי, כי לי - התופעה של אנשים ששמים את נעליהם על המושב בתחבורה ציבורית מפריעה.


ויכולתי לעשות את ה'עבודה', לחקור את המחשבות עליו ולגלות שזה שהוא שם את הנעליים זה בסדר. ואולי הוא היה מוריד את הנעליים בעצמו בלי ההתערבות שלי. אבל דווקא רציתי לספר לך את זה , כי אני כן הערתי לו.
להראות לך שיש הבדל עצום בהרגשה כשמעירים מתוך כעס על האחר, לבין כשמעירים לו מתוך הביזנס של עצמי. ברגע שאני מעירה מתוך הביזנס של עצמי, אני מעירה כי אני מרגישה צורך להעיר ויחד עם זאת אני לוקחת בחשבון שזכותו שלו להמשיך ולהתנהג כמו שטוב לו, במקרה הזה- להשאיר את הנעליים על המושב.

אם הוא יוריד את הנעליים או לא, זה כבר הביזנס שלו.


מאחלת לך ומשפחתך שנה טובה ומתוקה
 
 וגם לכם קוראים יקרים- גמר חתימה טובה ושנה ברוכה ושמחה!